|
כשהייתי ילדה קטנה, היה חדר אחד בבית שהיה מיועד לפציינטים. "זה חדר טיפולים" הייתי מסבירה לחבריי המשתאים.
בשעה עגולה, היה נשמע צלצול בדלת. זה היה האות עבורנו, הילדים, להיכנס מהר לחדר שלנו ולסגור אחרינו את הדלת, כדי שלא נראה את הפציינט שהגיע. לפעמים, היינו שומעים קולות מעומעמים עולים מחדר הטיפולים אך מעולם לא שמענו מילים ממש.
גדלתי בצילה של הגישה הפסיכואנליטית. הפסיכואנליזה תמיד נראתה לי מסתורית, בלתי נתפסת, כמעט מיסטית, ולעולם לא נגמרת. הכול היה מאד סודי, שקט, ובלתי נראה. כשישבתי שבעה על אמי, באה אלי חברה שלי וסיפרה לי שהיא הייתה מטופלת של אימא שלי ... כמובן שלא ידעתי זאת עד לאותו רגע.
אני לא מבינה את השפה. גם כשאני מנסה לקרא חומרים מקוריים בפסיכואנליזה, קשה לי להבין.
כשגדלתי, הלכתי ללמוד פסיכולוגיה, תואר ראשון, ותואר שני. אהבתי מאד את הלימודים, אך כשחבריי הלכו להתנדב בבתי חולים לחולי נפש, אני נמנעתי מכך. כילדה, הייתי מבקרת בבתי חולים כאלה, יחד עם אמי, בעיקר במסיבות פורים וחנוכה. משהו גרם לי להתרחק מהם. אולי פחד.
אני נמשכתי תמיד על הבריאות, התפקוד, הארגון. למדתי פסיכולוגיה ארגונית, ומצאתי את עצמי עובדת עם מנהלים בארגונים, והעבודה איתם הייתה בצד הבריא של החיים: השגת מטרות, התפתחות, התקדמות, הישגים, ניהול יחסים תקינים עם העובדים שלהם.
שם חוויתי פסיכולוגיה אחרת. אולי המשך של הרעיונות של הפסיכולוגיה ההומאניסטית - כגון מימוש עצמי.
מאסלו, אחד מראשי הפסיכולוגיה ההומאניסטית כתב :"כל אדם אחראי למצוא את האושר הפנימי שלו, ולהגשים את עצמו". הרעיונות האלה היו מהפכניים לפני 50 שנה. כיום, הם נראים מובנים מאליהם.
בשלב מסוים עבדתי בחברת פילת. ראשי התיבות של שם החברה הם "פסיכולוגיה יישומית לתעשייה"- אכן כך. אבל אני הרגשתי שאני נמצאת בבית חרושת של ציונים, אבחונים, מרכזי הערכה וראיונות קבלה לעובדים, והחלטתי לעזוב, ולהתחיל בדרך חדשה משלי.
בשנת 2006, בלי לתכנן, מצאתי את עצמי אצל אסתי פישר היים בקורס אימון.
אפילו לא ידעתי שאני מגיעה לקורס אימון, וברור שלא ידעתי מה זה. העולם הזה מייד שבה את ליבי, מפני שבעיניי, היה בו שילוב של פסיכולוגיה, בעיקר הומאניסטית ואקזיסטנציאליסטית, יחד עם מודלים ניהוליים תוצאתיים המכוונים מטרה, ובמודל שאסתי יצרה – היא הציעה מקום של כבוד לאינטואיציה. אך בעיקר שבה את ליבי הרעיון החדש: לכל אחד יש זכות וחובה לחיות חיים טובים לעצמו, לשפר את חייו, להגשים את חייו. והמאמן אינו מתנשא, אינו מסתורי, אינו מסתתר.
המאמן הוא איתך, יחד, ביחסים מקצועיים-בין-אישיים באופן שוויוני.
גם המאמן יכול להתאמן. הוא לא מעל הלקוח אלא אתו.
זה היה מאד חדש עבורי, בעיקר בעקבות חוויות העבר שלי.
אני חושבת שהאימון כבש בסערה את העולם, וגם את ישראל, בזכות המענה שהוא נותן לצורך בסיסי אנושי - להיות מאושר ולהגשים את עצמך.
בשונה מטיפול, בו אתה מוגדר כבעייתי, אולי אפילו חולה, וזקוק ל"תיקון", הרי שבאימון אתה אדם שלם ומושלם. אתה מתקבל. אתה בסדר. אתה חיובי. אתה פשוט רוצה להגשים מטרות בחייך, וזה לגיטימי.
ופתאום גם לא צריך להסתתר, וזה לא מסתורי.
אפשר להיפגש אפילו בבית הקפה או על חוף הים.
לא צריך לשכב על ספה ולהפקיד את המילים שלך בידי מטפל ש ... בעיקר ישתוק.
והתהליך גם קצר, ממוקד, תכליתי, ואנחנו רוצים לראות שינוי.
אני מכבדת את העולם הקליני הטיפולי. אני חושבת שהוא יצר תשתית מיוחדת להבנת העולם והאדם שבתוכו. אני מוקירה את העיסוק הרציני בהגנות, השלכות, העברה, העברה נגדית, קונפליקטים לא מודעים ולא פתורים שמעסיקים את חיינו בהווה, כבוד לחלומות שנחלמים בלילה, לאסוציאציות חופשיות, לזרימת מילים, לשחרור מכבלים לא נראים, ממחשבות לא רציונאליות, מפחדים בלתי מציאותיים. בהחלט יש מקום לטיפול.
אני מכבדת גם את האימון, שמאפשר עבודה ממוקדת, מהירה, מעצימה, מרגשת, שמשתמש בכלים שונים כדי להשיג את המטרות, שמכבד את האדם כיצור שלם ומושלם, ומגביר את התחושה החיובית הפנימית שלו. אני אוהבת את הגישה שלמדתי אצלך של מיקוד ובהירות. מה אתה רוצה בן-אדם? חבל על הזמן שלך ושלי ביחד, אם סתם נדבר ולא יצא מזה כלום ... אין לי סבלנות.
נכון.
בספטמבר 2008 החלטתי ללכת לטיפול קליני מסורתי, והגדרתי מטרה לטיפול הזה. אמרתי למטפלת שהגעתי לשנה אחת של טיפול. והיא אמרה לי "שנה זה מאד קצר, לא נספיק לעשות שום דבר". ועניתי לה: בכל זאת אני רוצה, אני מאמינה שזה יתרום לי.
בספטמבר 2009, סיימתי את הטיפול. האם המטרה הושגה? ייתכן שכן, אך לא באופן ישיר. הטיפול נתן לי מקום נוח לבוא, לדבר, לספר, לדבר את עצמי.
לעיתים תהיתי האם התהליך יהיה דומה אם אבוא לאותו חדר, ופשוט אשב שם עם עצמי, מול כורסא ריקה, ואדבר ... זה יכול להיות ניסוי מעניין ...
אני בטוחה כי אילו הייתי הולכת לאימון ומגדירה את הנושא באותה צורה, הוא היה הרבה יותר ישיר, מדרבן לפעולה וקצר. ייתכן שעוד אעשה זאת. |
iCU -